עבודה זו של דנה הראל היא חלק מסדרה שנוצרת בתהליך של שפיכה, ייבוש והתבקעות טבעית של חומרים תעשייתיים לבנים. הסדקים והצורות נוצרים ללא שליטה ישירה, בהשפעת הזמן, האקלים והחומר עצמו. פני השטח מזכירים ירח, אדמה סדוקה או עור מצולק ומתקלף. הלבן מופיע כאן כחומר בראשיתי, כמו דף חלק, רגע של פוטנציאל טהור ושקט שלפני היווצרות הצורה. דרך החומר והסדקים, העבודות בוחנות את הגבול בין נראות לאי-נראות, בין מה שנשאר למה שנעלם, ובין כאב לאפשרות של ריפוי.